מאמר חשוב שפירסמה פרופסור אורית קמיר ב2018 (מי שניסחה בין היתר, את החוק למניעת הטרדה מינית) שכותרתו: התעמרות בעבודה: בין פסיכולוגיה למשפט, בין חקיקה לפסיקה.
בתחילת המאמר היא סוקרת את התהליך שעבר המושג "התעמרות במקום העבודה" לאורך השנים.
זה מתחיל ב2004 עם סקירה של המוסד לבטיחות וגהות בנושא, שבדק את המצב בשטח וגילה עד כמה התופעה נפוצה.
ב2009 כותבת קמיר: " חשיפה זו הולידה בי את התובנה כי תופעה חברתית קשה זו, ממש כמו ההטרדה המינית, פוגעת בכבוד האדם וראויה להגנה משפטית שיטתית. הקדשתי סעיף לתיאור התופעה, הצעתי לכנות אותה "התעמרות", ועמדתי על הקשר בינה לבין הטרדה מינית."
מאוחר יותר ב2013 פירסם הפסיכולוג התעסוקתי איתן המאירי, ספר בנושא וקרא לזה- "המגפה השקטה" . הספר עורר שיח רב בנושא , וקמיר חברה למאירי וב2014 עזרה בניסוח הצעת החוק תוך כדי הגדרה ברורה של התופעה:
"הצעת החוק מגדירה התעמרות אסורה בעבודה כהתנהגויות פוגעניות חוזרות ונשנות לאורך זמן אשר יוצרות סביבת עבודה עוינת (בראייה אובייקטיבית) במידה הפוגעת בכבוד האדם, כלומר, שוללת את הכבוד הסגולי (הערך האנושי) או פוגעת פגיעה חמורה בכבוד-המחיה (רווחת האדם כעובד וכפרט( ".
הצעת החוק, שהונחה על שולחן הכנסת ב2015 ביוזמתה של ח"כ מרב מיכאלי מטעם שלושים ושמונה חברי כנסת, עברה בקריאה טרומית בקולותיהם של חמישים ושמונה חכ"ים אבל מעולם לא הגיעה לשלב החקיקה הסופי.
למרות זאת, ב2016 , היו מספר שופטות שעשו שימוש בהצעת החוק ופסקו בהשראתו פיצויים בגין עגמת נפש.
בהמשך המאמר מתייחסת קמיר להצעת החוק עצמה ומדוע יש נחיצות בחוק.
הבסיס לחוק שכזה מושתת לדבריה על חוק היסוד של כבוד האדם וחירותו, אך לטענתה מאחר והוא כוללני מידי יש לבסס חוקים נוספים המפרטים אותו ממש כמו החוק למניעת הטרדה מינית.
קמיר גם עושה קישור בין התעמרות לחוק למניעת הטרדה מינית ואומרת שבשני המקרים יש ניצול של כח מצד המטריד/ המתעמר.
מטרת החוק לדבריה של קמיר, להגדיר בצורה ברורה מהי התעמרות , לאסור אותה מתוך כך שהיא פוגעת בכבוד האדם וחירותו וגם בחופש העיסוק.
לטענתה הגדרה ברורה זו בחוק תאפשר לבתי הדין לבחון האם מה שהוגדר כהתנהגות פוגעת אכן פוגע בכבוד האדם וביכולת העיסוק שלו.
בהצעת החוק יש 7 התנהגויות המוגדרות כהתעמרות שיכולות לעזור באופן ממשי לפעול למניעת התעמרות, כי חלק מהבעיה נובעת מחוסר מודעות של אנשים מהי התעמרות.
סעיף 6 להצעת החוק מגדיר באופן ברור את אחריות המעסיק.
אם כך, יש הצעת חוק מצויינת ויש את כל הטיעונים והנימוקים – אבל החוק לא עבר וקשה לראות אותו עולה לראש סדר העדיפות של המדינה בימים אלו.
אמנם הצעת החוק משמשת את בית הדין לעיתים ויש כמה פסקי דין תקדימיים כמו ערעור שהוגש על ידי עובד שעבד בבית החולים זיו ובית הדין האזורי קבע שאכן התעמרו בו אך פסק לו 60000 ₪ בלבד. בערעור החליט בין הדין הארצי להגדיל את הפיצויים ל 300000 ₪.
ובהחלטה זו מעביר בית הדין מסר ברור למעסיקים- אם לא תמנעו התעמרות זה יעלה לכם הרבה כסף.
אבל כל זמן שאין חוק, כמעט ואין ארגונים שנותנים דעתם על נושא זה באופן גלוי ומוצהר.
מאחר והתופעה בארגונים מגיעה בעיקר מבעלי סמכות ומרות כלפי העובדים שלהם, יש קושי רב לטפל בזה, בהעדר חוק.
כמו בהטרדה מינית גם בהתעמרות יש שטחים אפורים, שקשה לדעת אם אכן הייתה התעמרות, אבל כשאין חוק שמגדיר ממונה לתחום או הדרכות שנדרשות זו תמשיך להיות "מגיפה שקטה".
גם המאמר המרשים הזה של פרופסור קמיר התפרס כבר ב2018 – מה קרה מאז?
לא הרבה!
אם תעשו חיפוש בגוגל למילה התעמרות (בעברית) לא תמצאו הרבה חומר עכשווי.
אז בתוך חוסר הבהירות הזו ובהעדר חוק הנושא הזה לא מספיק מדובר ובוודאי שלא מטופל.
המסקנה: צריך כל הזמן להעלות מודעות לנושא וארגונים לא צריכים לחכות לחוק- ארגונים חייבים לייצר תרבות ארגונית ששמה דגש על יצירת סביבה בטוחה ומכבדת.
ארגונים שלא יעשו זאת יראו תוצאות , לא משמחות ,בשורת הרווח.