בפתח דבריה של הנשיאה היא דנה בחיסיון ובסודיות של ההליך כאשר הוא מגיע לפתחו של בית המשפט .
עיקרי הדברים מתיחסים לשאלה האם הדיונים אמורים להתקיים בדלתיים סגורות והאם ניתן לפרסם את זהותם של הנתבעים.
גם בהתיחסותה להליך הראשוני המתקיים בתוך הארגון (תשאול המתלוננת, הנילון והעדים) היא מתמקדת במהו החיסיון הנדרש כאשר מי המצדדים פונה לבית משפט. היא נוגעת בשאלה האם פרטי התשאול שהתבצעו בתוך הארגון, טרם הגעתם לבית הדין, חסויים בעת הגעתם לפתחו של זה.
השאלה הראשונה העולה מכך- מה בנוגע לחיסיון ההליך בתוך הארגון?
האם ניתן להשוות בין הליך הבירור בארגון לבין הליך הבירור בבית משפט בכל הנוגע לחיסיונו?
הנשיאה מצביעה על כך שבית הדין מכיר פעמים רבות בחשיבות של הסרת החיסיון , כדי לאפשר למתלוננות נוספות לפנות, באם היו אבל גם למען "יראו ויראו" .
האם אפשר ליישם את רוח הדברים הללו גם בתוך ארגון?
ראשית יש לזכור שהחוק שמפרט את ההליך בארגונים ,מגן על המתלוננת , וקובע: ".... ליתן המלצה מה יש לעשות, לדון ביעילות וללא דיחוי, תוך הגנה מירבית על פרטיות ומתוך חובת סודיות והגנה על המתלונן/ת."
משמע -בכל הקשור למתלוננת בתוך הארגון, יש לשמור על פרטיותה וחובת הסודיות.
לכן השאלה מתיחסת להליך עצמו ולנילון (האדם עליו התלוננו).
בפרקטיקה של ארגונים , לרוב יש ניסיון הסתרה עד כמה שניתן, כיוון שלארגון מאוד קשה לקבל שאצלו קימות הטרדות מיניות.
הרציונל של חשיפת הנילון בבית משפט , שיעודד מתלוננות נוספות לפעול, הוא מאוד בעייתי בארגון, גם מהסיבה המוזכרת לעיל אבל גם מהחשש לנקיטת צעד מרחיק לכת.
הנילון הוא בחזקת חף מפשע עד שהוכח אחרת, בוודאי כאשר מדובר בתלונה פנימית שאינה מנוהלת על ידי גורמי החוק וגם פעמים רבות כשמדובר בדמות בכירה בארגון, מעדיפים לא לעורר מהומה או יותר נכון מפחדים. לכן הסיכוי לחשיפת הנילון בתוך הארגון היא אפסית.
באשר ל"יראו ויראו"- יש חשיבות רבה לחשיפה ,שמתקיים הליך בארגון, כיוון שזה מצביע על ניהול תקין, יישום החוק וגם משדר לעובדים שהנושא הזה חשוב לארגון ומטופל בהתאם.
אבל בפרקטיקה זה חוזר למה שציינתי לעיל- הארגון יעשה הכל שהעניין הזה יעלם ככל שניתן.
לזה צריך להוסיף נדבך נוסף, שבמקרים רבים המתלוננת בארגון תעדיף חיסיון מוחלט על ההליך, כי גם כך היא מפוחדת, מבוהלת ובל רגע נתון מפחדת שלא יאמינו לה ושאולי תאבד את מקום עבודתה או את שמה הטוב.
אז המסקנה המתבקשת מהפרקטיקה של ארגונים, שלא ניתן לפעול בתוך הארגון כפי שהדברים מתנהלים בבית המשפט .
יש לשמור על ההליך המתקיים בתוך הארגון חסוי ככל הניתן, למרות שבמקרים רבים לאור העובדה שיש לתשאל עדים ולפעול לקבלת חומר נוסף (כמו חומר ממצלמות לדוגמה) יש גורמים רבים שמעורבים בארגון ויש קושי לשמור על חיסיון מוחלט.
ואם כך הם פני הדברים בפרקטיקה אזי ,הגורם המרכזי בהבטחה שהתהליך יהיה חסוי וינוהל כנדרש , הוא הממונה למניעת הטרדות מיניות בארגון.
הנשיאה בדבריה מתיחסת לממונה ואומרת:
"בית הדין רואה חשיבות רבה בעצמאותה של הבודקת בעבודתה ובהגנה על הליך הבירור אותו מבצעת הבודקת, בדגש על ההגנה על צדדים שלישיים להליך המשפטי המתנהל בבתי הדין. הרציונאל העומד מאחורי קביעות אלו הוא לעודד נפגעות ונפגעים לפנות לגורמים המוסמכים, בין אם בתוך החברה ובין אם בפניה לבתי הדין או רשויות החוק במטרה לנסות ולמגר את התופעה הפסולה הזו."
במילים אחרות אומרת הנשיאה -יש חשיבות עצומה לתפקיד הממונה בארגון!
אמנם הנשיאה מציינת לטובה את החוק שהגדיר באופן מדוייק כיצד יש לנהל הליך בירור של תלונה אבל אין התיחסות מספקת לתפקיד עצמו- איך בוחרים ממונה? מה כישורים הנדרשים לתפקיד זה? איזו הדרכה עליה לעבור? איך הארגון מספק לה תמיכה ?
השאלות הללו נותרו פתוחות לפרשנות של כל ארגון ולכן יש קושי רב, במקרים רבים לתת מענה כנדרש .
לסיכום יש חשיבות רבה לכל דיון או הרצאה בנושא, זו דרך לעלות מודעות, אבל חייבים לתת את הדעת גם על הפרקטיקה היום יומית בארגונים ואיזה כלים יש לארגון להתמודד עם הנושא.
ומעל הכל הדגש צריך להיות על מניעה- ככל שנעסוק במניעה, בעיקר בארגונים, נצליח להפחית את ממדי התופעה.