מחקר, שדנו בו בעבר, התעסק בשאלה מדוע תוכניות למניעת הטרדה מינית לא מצליחות ובפועל מספר התלונות ממשיך לעלות.
המחקר הציע כמה סיבות:
התעסקות רק בהתנהגויות אסורות, איננה מקדמת את הנושא.
לדוגמה, הדרכות שמתעסקות רק בחוק למניעת הטרדה מינית, מתמקדות בסעיפי החוק, שמגדיר מהי הטרדה מינית ומסביר מה אסור לעשות במקום להתמקד במה ניתן לעשות.
אין התמקדות בהדרכות מנהלים.
ההדרכות הן גנריות ומועברות לכלל הארגון, אבל למנהלים והעובדים אחריות שונה לחלוטין בכל הקשור למניעת הטרדות. בארגונים שנעשו הדרכות ממוקדות למנהלים, נמצאה , לפי המחקר, ירידה דרמטית בהטרדות.
תהליכים של הגשת תלונה.
המחקר מצביע על כך שמרגע שהוגשה תלונה, בחלק מהארגונים, מתקיים הליך ארוך, מייגע, בעייתי בדרך ההתנהלות שלו, כשהתוצאה הישירה לכך, היא שאנשים מעדיפים לא להגיש כלל תלונה. כאשר אנשים לא מתלוננים , זה לא מאפשר עצירת התופעה ולמידה פנימית של ארגון כיצד למנוע את התופעה.
אוסיף, שלעיתים כלל לא יודעים למי לפנות בארגון וזה מוסיף חטא על פשע.
הסוגיות הללו רלוונטיות גם היום והמחקר טוען שאימוץ גישה אחרת לבעיות הללו עשויות להפחית באופן משמעותי את התופעה.
המחקר מתעסק גם בעניין המגדרי ,בכל הקשור למוטרדות ובכל הקשור לקידום נשים, אבל הוא לא מתעסק בשאלה מדוע מנהלים.ות פוחדים.ות להתעסק בנושא?
להערכתי אחד הגורמים, לכך שאין ירידה בנתוני ההטרדה, הוא הפחד לעסוק בנושא.
אז ממה נובע הפחד?
מנהלים.ות מבינים.ות שיש חוק בנושא ולכן הם דואגים.ות שהארגון יהיה מכוסה מהכיוון הזה, כלומר, שתהיה ממונה ויהיו תקנונים.
אבל בגלל שהחוק לא מגדיר מי יכולה להיות ממונה, איזו הדרכה נדרשת לממונה, איזה הדרכות נדרשות לארגון, כמה פעמים בשנה וכדומה, לכאורה לא נדרש מהם יותר.
הפחד לעשות פעולות מעבר למה שהחוק קבע מפורשות , נובע להערכתי מכמה סיבות:
חוסר מודעות- אין הבנה של ההשלכות החיוביות לארגון כתוצאה מעיסוק בנושא.
מגננה גברית- התפיסה המיושנת שעיסוק בנושא הוא מתקפה על הגברים . מאחר והרבה הדרכות בנושא עוסקות רק בחוק, ומתמקדים בדוגמאות של גברים התוקפים נשים, מייצרים תחושה לא נעימה לכלל הגברים שבחדר, שבעיקר שואלים את עצמם מה לי ולזה. ובאופן כללי גברים מרגישים שהם צריכים להכנס למגננה שמעלים את הנושא לאור הנתונים המצביעים על כך שרוב ההטרדות מתבצעות על ידי גברים.
מאחר ובישראל יש רק 3.5% נשים בהנהלה בכירה בארגונים, הטיעון הזה מקבל משנה תוקף, כאשר בוחנים את הנכונות של ארגונים לפעול בנושא.
הפחד שעיסוק בנושא יציף תלונות בארגון.
אז איך מתגברים על מכשולי הפחד הללו?
Benchmarking
מול ארגונים שמבצעים פעולות רבות בנושא וההבנה של התרומה העצומה לארגון, דרך הפחתת התחלופה, שביעות רצון העובדים, הפחתת תלונות, חיזוק המותק וכמובן גידול שורת הרווח.
כשארגונים יראו במו עיניהם שזה עובד, כולם יפעלו אחרת.
על המגננה הגברית, אפשר להתגבר דרך הדרכות שאינן מתמקדות בחוק ואינן אומרות מה לא לעשות, אלא להפך, מתמקדות במה אפשר לעשות. הדרכות שלא שמות את הגברים בפינה אלא מסבירות שזה מאמץ משותף לפעול כנגד התופעה, כי בפועל 98% מאלו שמטרידים כלל לא מודעים לכך, הם פשוט לא מבינים שהשפה השתנתה וצריך להיות יותר מודע לרגישויות של הסובבים אותנו.
לגבי החשש שעיסוק בנושא יציף כמות גדולה של תלונות- אם זה קורה, הרי שיש בעיה בארגון שצריך לטפל בה בדחיפות, אבל מעבר לזה, הגשת תלונה מוכיחה שהעובדים נותנים אמון בארגון ויש מנגנונים שמעודדים דיווח וזה מאפשר לארגון להבין איפה קיימות בעיות ומה ניתן לעשות כדי לתקן. הצפה של תלונות בשלב הראשון תוביל לירידה משמעותית שלהם לטווח הארוך, בהנחה שהנושא נמצא באופן מתמיד על סדר היום.
סיכום:
הפחד להתמודד עם נושא ההטרדות המיניות דרך, תוכניות למניעה או טיפול בתלונות, חייב להיפסק.
ארגונים חייבים להבין שרק עיסוק מתמיד בנושא, ימגר את הנושא ויתרום לארגון בכל ההבטים של ניהולו, גם ביצירת תרבות עבודה בטוחה ומכבדת לעובדיו אבל גם בשורת הרווח.
Comments